יום ראשון, 15 במאי 2016

על מיזם "כתיב": האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים

מחזור תפילה מאוסף הספרייה הבריטית

מאת: ד"ר אביעד סטולמן - ראש אגף האוספים בספרייה הלאומית

כתיב הוא אחד מן המיזמים השאפתנים בתחום התרבות העברית. מטרת המיזם שהוקם על ידי הספרייה הלאומית ועל ידי אלברט ד' וננסי פרידברג על ידי FJMS בשיתוף "ציוני דרך" במשרד ירושלים ומורשת האגודה היא צילום כל כתבי היד העבריים הידועים בעולם על מנת להציגם באופן חופשי במרשתת. כתבי היד הללו שנכתבו באלף ומאה השנים האחרונות, בכל תפוצות ישראל, מכילים טקסטים עשירים מגוונים. הם מתייחסים לכל תחומי הדעת, ביניהם: מדרש והלכה, מדע ורפואה, מקרא ופרשנות, תלמוד ופילוסופיה. 


Share to Facebook Share to Twitter Email This

בדברים הבאים אבקש להסביר מדוע בחרה הספרייה הלאומית, דווקא בעידן התחדשותה, לרכז את מאמציה בפיתוח משאב זה. על מנת להסביר זאת אתחיל בכך שאתאר עד כמה היה הטקסט מרכיב זהות מרכזי של העם היהודי, אמשיך בתיאור חשיבותם של הטקסטים הכתובים וביתרונות כתבי היד ביחס לאמצעים אחרים ששימשו ומשמשים להעברת טקסטים. לבסוף אתאר את מהפכת כינוסם של כתבי היד שיזם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון לפני כשבעים שנה, וכיצד פרויקט "כתיב" ממשיך ואף משפר את המיזם הראשוני הזה. 

מרכזיות הטקסט


עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר מאמינים כי הדנ"א היהודי הוא טקסטואלי לא פחות מאשר הוא תיאולוגי, ושהוא מילולי לא פחות מאשר שהוא גנטי. טיעון זה אינו מבוסס אך ורק על מידת האוריינות הגבוהה שהייתה ככל הנראה תכונה מאפיינת של יהודים כמעט בכל ארצות מושבם, אלא בעיקר על העובדה שטקסטים היוו מרכיב מרכזי בזהותם. 

זרעיה של התרבות הטקסטואליות העברית-יהודית אמנם טמונים הם בעולם המקראי ויונקים ממנו, אך הצמחייה המילולית העולה מהם חורגת מעולם זה. היא ניצבת בארבע רוחות השמיים: מדרש, פרשנות ואגדה מצד אחד, תאולוגיה, מיסטיקה ופילוסופיה מצד שני, פיוט, ספרות ושירה מצד שלישי, ומדעי הטבע הרוח והחברה מצד רביעי. צמחייה זו אינה מתחמת, כגדר חיה הסוגרת וכולאת תחום מסוים, אלא אדרבה פורצת שערים לעולמות רוח אחרים וססגוניים, שעמם ניהלו יהודים דו-שיח ערני במשך אלפי שנים.

פריט מאוסף פארמה
פריט מאוסף פארמה (איטליה) - מהאוספים החשובים בעולם של כתבי יד יהודיים עתיקים


הטקסט הכתוב


על מנת להבין את עצמנו, עלינו להכיר את הטקסטים המכוננים של תרבותנו. אבני הבניין של תרבותנו הם הטקסטים שנתחברו בתקופה הפורמטיבית של עמנו ואף לאחריה. יחד הם מהווים מרכיב עיקרי של הקנון היהודי, או אם תרצו: ארון הספרים היהודי. טקסטים אלו שרדו בדרך כלל אך ורק בדפוס ובכתב ודרכם אנו זוכים לגעת בהם. כמו מדענים המבקשים לגלות את רזי המציאות ונזקקים למיקרוסקופים שדרכם ניתן להביט בחלקיקים היסודיים של עולמנו, כך אנו נזקקים לאמצעים שבסיועם נוכל לבחון את הטקסטים היסודיים של עמנו ולהכירם. 

הספר הכתוב הוא בדרך כלל האמצעי שבסיועו אנו זוכים להיחשף לטקסט. הטקסט מגיח אלינו כתוב בכעשרים אותיות, בדרך כלל כשהוא מודפס על דפי נייר כרוכים. אבל האפשרות לקרוא טקסט עברי מודפס היא בת כחמש מאות וחמישים שנה בלבד. עברו דורות רבים עד שהתרבות האנושית שכללה את טכנולוגיית המידע והביאה אותה לרמתה הנוכחית. כפי שהזכיר הרב הלורד יונתן זקס בהרצאה שנשא לאחרונה בספרייה הלאומית, המצאת הכתב הייתה למעשה פריצת הדרך הראשונה בטכנולוגיית המידע. היא אפשרה לידע האנושי להצטבר ולהתרחב מעבר לגבולות הזיכרון של האדם הבודד. אבל מערכת הכתב הזו הייתה מורכבת מאוד וכללה מספר עצום של סימנים שונים שבהם היה צריך לשלוט על מנת לקרוא ולכתוב. פריצת הדרך השנייה הייתה המצאת האלפבית השמי, שבו היה ניתן לבטא לראשונה את כל הידע במערכת סמלים בת כעשרים סימנים בלבד. עם ישראל, כך טען הרב זקס, נולד בערך בתקופה שבה נולדה המערכת החדשה הזו, שאפשרה אוריינות לכל. 

מדוע כתבי יד? 


סיכמנו אם כן שהטקסטים העבריים הקלאסיים הם מרכיבים בסיסיים בתרבותנו, ושומה עלינו למצוא את הדרכים הטובות ביותר על מנת להכירם בצורתם המקורית ביותר. הטקסטים הללו יכולים להיגלות אלינו בדרכים שונות: כשהם כתובים בכתב יד או מודפסים עלי ספר, באמצעים דיגיטליים או על גבי נייר, ואפילו בשֶמַע. כשאנו מדמיינים ספרייה, אוצר של מידע, אנו חושבים בדרך כלל על מבנה מלא ספרים מודפסים, כרוכים ומונחים על מדף. אך כידוע, ספריות אוספות גם כתבי יד, ישנים גם חדשים. מדוע משקיעות הספריות משאבים עצומים על מנת לאסוף ולהנגיש כתבי יד? מה יש בו בכתב היד שאין בדפוס ובאמצעים האלקטרוניים?

מתוך אוסף הספרייה הלאומית
פריט בכתב יד עברי מתוך אוסף הספרייה הלאומית (צילם: משה מילנר, לע"מ)


אני מעוניין לחלק את תשובתי לשני מישורים: המישור הראשון יתייחס למידע הממשי שניתן להפיק מכתבי היד ואינו מצוי בדפוסים, ואילו המישור השני יתייחס לטעמים רגשיים, החורגים מידע ממשי העשוי להיות אצור בכתב היד. 

א. מידע ממשי: כתבי היד אוצרים בתוכם כמה וכמה גופי מידע החורגים מעבר לתוכן הטקסטואלי הפשוט המובע באותיות ובתווים המסומנים על הקלף או על הנייר. בסך הכל נצביע בדברינו על שלושה תחומים שבהם לכתב היד יש עדיפות מבחינת המידע שהוא מציג ביחס לדפוס: תחום טקסטואלי שאותו נחלק לשניים ותחום היפר-טקסטואלי: 

(1) דיוק: אפקט ה"טלפון השבור" קובע שכל העתקה של טקסט גוררת טעויות ביחס למקור. לכן ניתן לומר, ככלל, שמהדורות מאוחרות גרועות, לפחות מן הבחינה הטקסטואלית, מאלו שקדמו להן. בהתאם לכך, כתבי יד שנכתבו קודם להמצאת הדפוס, משמרים נוסח מדויק יותר מזה שנמצא בדפוסים. טענה זו נכונה באופן כללי לכל כתב יד קדום, אבל היא נכונה שבעתיים כאשר בידינו כתב יד אוטוגרפי, כלומר טקסט שנכתב או הועתק על ידי המחבר עצמו. באוטוגרף ישנו רווח נוסף: ניתן למצוא בו עדות על תהליכי הכתיבה של היצירה ובמיוחד על התלבטויות שהשפיעו על המחבר. וכידוע, אפילו לאחר המצאת הדפוס, רוב הטקסטים נכתבו, לפחות בהתחלה, בכתב יד (אפילו את ההרצאה הזו כתבתי בכתב יד, בשלבים מסוימים שלה).

(2) גיוון: בהמשך לטענה הקודמת, ואולי בניגוד לה, יש להוסיף כי כתבי היד פורסים בפנינו מגוון רחב של נוסחים של טקסט מסוים. התלמוד כפי שהוא מופיע בכתב יד ספרדי הוא לעתים שונה מזה שנכתב באשכנז, ועל כך כבר הצביעו הפרשנים הקלאסיים שלו בימי הביניים. הדפוס גרם לסטנדרטיזציה ולהתקבעות הטקסט, ואילו כתבי היד אפשרו חופש מסוים במשך דורות רבים. הקריאות האלטרנטיביות (הווריאנטים) מספקות אפוא מידע רב שאינו קיים בדפוסים. 

(3) היפר-טקסטואלי: כתבי היד כוללים בתוכם מידע נוסף החורג מן הטקסט גרידא. איני מתכוון אך ורק לאיורים ולכל הממד החומרי של כתב היד (המידע הקודיקולוגי, לדוגמא) המסוגל לזרות אור על זמני הכתיבה, מקומות הכתיבה וכדומה, אלא בעיקר לסוג כתיבה עצמה, מה שאנו מכנים פלאוגרפיה. מסגנונו של כתב היד ניתן ללמוד כה הרבה: מניין האדם הגיע, ולמי שמאמין בגרפולוגיה: מה היה מצב רוחו, ועוד. כל המידע הזה לא ניתן להעברה בהעתקה גרידא של הטקסט. 

ב. ערך רגשי: את הערך הרגשי אני זוכה לחוות כאשר אני מראה למבקרים, בדרך כלל מבקרים חשובים שסרים לספרייה, כתבי יד. כידוע לכם, אין לנו כתבי יד אוטוגרפיים של רש"י (גדול פרשני המקרא והתלמוד), אך כאשר אני מראה העתקה של פירוש רש"י, התגובה של המתבוננים היא רגשנית במיוחד. עצם האפשרות לראות את הטקסט המוכר כשהוא כתוב בכתיבה ספרדית או אשכנזית, מהמאה הארבע עשרה או השש עשרה – מפעימה אנשים ומעוררת את הדמיון. כתב יד נושא אותנו אחורה במנהרת זמן לזמני היצירה של החיבור, או קרוב להם. 

מזווית שונה מעט כתב על כך במאה העשרים וולטר בנג'מין. במסתו המפורסמת יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני טען בנימין, כי בעידן השעתוק, אובדת ההילה של יצירת האמנות. ההילה, או ה-aura היא תחושת "הכאן-והעכשיו" שלה, "נוכחותה החד-פעמית במקום בו היא נמצאת". הערך הפולחני (המאגי והדתי) של היצירה מאפיל על ערכה התצוגתי (האסתטי). חשבו לדוגמא על ספר תורה בבית הכנסת, כשהוא יוצא מן ההיכל. ההעתק המושלם ביותר של יצירה חסר את יסוד מיקומו בזמן ובחלל מסוים, אבל כתב יד נושא עמו הילה שכזו. 

פיזור כתבי היד 


ובכן, למדנו אם כך על חשיבות העיון בכתבי היד המהווים שער להכרת הטקסטים המכוננים שלנו, בטהרתם. כמו היהודים עצמם, כתבי היד הללו, נדדו ברחבי ארצות ויבשות ובסופו של דבר הם מצאו מקלט באולמות של ספריות גדולות, ולעתים בכספות של אספנים פרטיים. אנו מעריכים כי באוספים פרטיים וציבוריים קיימים כיום כמאה אלף כתבי יד. בספרייה הלאומית רשומים היום כ-85,000 אבל יש בוודאי הרבה מאוד כתבי יד שאנחנו לא ראינו. אני אישית מכיר אוספי כתבי יד משמעותיים שלא אפשרו לנו עד היום לצלמם, ועד היום הם לא נרשמו אצלנו. הם מצויים, בדרך כלל, בידיהם של חרדים שלא בהכרח מעוניינים לשתף פעולה עם גוף לאומי ישראלי. 

בן-גוריון המכנס


בארכיון המדינה מצוי מכתב מרתק שכתב דוד בן-גוריון לשר האוצר אליעזר קפלן במארס 1950, ממקום חופשתו בטבריה. המכתב פותח בעניין מעשי למדיי: הוא מציע להקציב 50,000 לירות "לשם צילום כתבי יד עברים מכל הדורות, המפוזרים בספריות ובמוסיאונים בכל קצוי-תבל ושלא פורסמו עדיין בדפוס, ורכוזם באוניברסיטה העברית בירושלים".

רה"מ דוד בן-גוריון
רה"מ דודו בן-גוריון - סבר כי "לפני הכל מוטלת עלינו החובה הדחופה של גאולת הספרות העברית" (מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ)
בפסקאות הבאות של המסמך המרתק הזה, פרס בן גוריון את משנתו הגורסת שלעם ישראל ישנו יעוד רוחני אוניברסלי, ועליו להכיר את אוצרות הרוח האוניברסליים. יחד עם זאת, הוא סבר שבשעה זו, "לפני הכל מוטלת עלינו החובה הדחופה של גאולת הספרות העברית. ישנם אלפי כתבי יד עבריים בספריות שונות, והם מונחים כאבן שאין לה הופכין. רק חלק קטן מכתבי יד אלו נדפסים עד עכשיו, ולא תמיד בלא שיבושים וליקויים, אם מפחד הצנזורה העוינת ואם מתוך רשלנות ובערות של מהדירים ומדפיסים. הרוב הגדול של כתבי יד אלה לא נתפרסמו כלל. רבים מהם הלכו לאיבוד מצוק העתים ומחמת המצוק. מי יודע כמה כתבי יד עבריים נשמדו במלחמת העולם השנייה, אם במזיד ואם בשגגה".

לדעת בן-גוריון שומה על מדינת ישראל "לאסוף ולכנס נידחים אלה—נדחי רוח ישראל בגולה. איני רואה אפשרות להשיג ולרכז בישראל כתבי היד המקוריים אבל צילומים משוכללים, כיד הטכניקה החדישה, אינם נופלים כמעט בערכם השימושי מכתבי היד עצמם, וזאת אשר עלינו לעשות בהקדם, בלי דיחוי בכל המרץ - ולרכז הצילומים באוניברסיטה העברית בירושלים". ספרו של נחמיה אלוני, שהיה מנהלו הראשון של המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, "כתב יד של משה רבנו", הוא יומן מסע לגילוי כתבי יד עבריים. בספרו תיאר אלוני את הקמת המכון וכיצד הצליח בתוך מספר שנים לקבל לידיו צילומים של כתבי היד העבריים החשובים ביותר בעולם, ולרכזם בירושלים. 

נכון להיום, הספרייה הלאומית מחזיקה עותקים מקוריים או מצולמים (על מיקרופילם) של כ-85% אחוז מכתבי היד העבריים הידועים לנו, שהגיעו מאלף ומאתיים ארכיונים וספריות ברחבי העולם. הפרויקט הזה שבעוד ארבע שנים נציין 70 שנה לייסודו, הוא אחד מן המיזמים שתרמו יותר מכל לחקר התרבות היהודית. דומה שאין מחקר שאינו שואב מכתבי היד המצולמים היושבים בירושלים ומשמשים חוקרים שמגיעים אליה מכל רחבי העולם. יכולה חוקרת לבוא לירושלים, וביום אחד לעיין בעשרות כתבי יד שמקורם בעשר ספריות אירופאיות ואמריקניות, מה שהיה אורך שבועות לולי קיומו של המכון לתצלומי כתבי יד. 

הספרייה הלאומית
(הספרייה הלאומית במשכנה הנוכחי (באדיבות הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית קיבלה לידה את המכון לתצלומי כתבי יד רק באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. עבור הספרייה, משמעות המעבר של המכון הייתה גדולה מפני שהיא פתרה קושי שהטריד אותה מאז ייסודה, יותר מיובל שנים קודם לכן. הרעיון של בן-גוריון פתר את הבעיה עליה הלין יוסף חזנוביץ', חוזה רעיון הספרייה הלאומית, בשנת 1901: "אנחנו אשר באנו באחרונה, הננו, לצערנו הגדול, מלקטים לקט שכחה ופאה בשדות אחרים, ואך לשוא נחפש כעת אחרי ספרי קדמונינו וגאונינו כי אלה כבר נאספו לבתי הספרים אשר לכל עם ועם". כשייסד חזנוביץ את הספרייה, כבר היו כתבי היד העבריים, אוצרות הרוח של העם היהודי, מכונסים בספריות לאומיות ברחבי אירופה. צילום כתבי היד גישר אפוא על פני הפער שזיהה חזנוביץ ואפשר לחוקרים גישה לכל נכסי התרבות של העם היהודי. 

התחדשות הספרייה הדיגיטלית


עם ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיה של שימור והנגשה דיגיטלית, החליטה הספרייה הלאומית לחדש את אוסף כתבי היד העבריים. המטרה היא להעלות את כולו למרשתת תוך מספר מצומצם מאוד של שנים. מעבר לדיגיטציה, כבר בראשית הדרך הצבענו על כמה רעיונות שבכוונתנו לממש בפלטפורמה החדשה שנקים: (א) פתיחות ונגישות למשתמשים ברחבי העולם; (ב) מנוע חיפוש יעיל; (ג) צפיין חזק; (ד) סביבת עבודה אישית ויכולת שיתוף חוצה פלטפורמות. במסגרת הגרסה הראשונית שתופץ בשבועות הקרובים, ימומשו חלק מן הרעיונות הללו, ואני מניח שבתוך שנתיים יתממשו כל החלומות שטווינו. יחד עם זאת, בשלב זה, אנו רואים חשיבות למקד את מאמצנו בלהשיג את צילומי כתבי היד ולאפשר גישה ראויה אליהם. 

זו הזדמנות להזכיר את שותפינו הבינלאומיים האחרים, ביניהם: הספריות הלאומיות של אוסטריה, בריטניה, צרפת ורוסיה וכן אוספים בארה"ב, בהולנד ובישראל. עד היום הצטרפו למעלה משלושים שותפים שיחד יאפשרו לנו להעלות תוך זמן קצר כ-75% מכתבי היד שצילמנו בעבר בסרטי זיעור. בראשית הקיץ אנו מקווים להעלות את הגרסה הראשונה של אתר "כתיב", נדבך ראשי של התרבות העברית. 


רוצים להישאר מעודכנים בכל האירועים, הסיורים ואוצרות המורשת הלאומית? עקבו אחרי דף הפייסבוק שלנו: